מבוא לשיקום אסטרטגי בר-קיימא:

המזרח התיכון הרוס בעקבות מלחמה מתמשכת, מרובת חזיתות, בת שלוש שנים. חיים נהרסו. תשתיות פיסיות של מים ואנרגיה, תחבורה ודיור, ביוב ותקשורת הוחרבו. מנגנוני שלטון, מוסדות ושירותים ציבוריים פורקו או נחלשו. אמון ויחסים בין מדינות וחברות נפגעו קשה. תפיסות מוסריות התערערו והביטחון האונטולוגי נפגע. אפילו התקווה לעתיד, היכולת לדמיין עתיד אפשרי ולפעול להגשימו, נדמה כי נשברה ונלקחה. משבר עמוק ונרחב זה ניתן לזהות בישראל, בגדה המערבית, בלבנון, בסוריה, באיראן ובמדינות המפרץ, ואין מקום בו משבר זה מתבטא במלוא עוצמתו כברצועת עזה.

המזרח התיכון כבר סבל בעבר מסבבי לחימה והרס. למצער, ההרס בנגב המערבי, בגדה המערבית, בדרום לבנון או ברצועת עזה אינו חדש, מלבד הממדים חסרי התקדים. לאחר סבבי ההרס הקודמים הראה האזור חוסן מסוים, כאשר תשתיות שוקמו, מנגנוני שלטון שבו לפעול, כספים הושקעו בפרויקטים של פיתוח, מקומות עבודה נפתחו, הסחר גדל, ילדים דמיינו מה יעשו לאחר תום לימודיהם, מבוגרים לקחו משכנתא לשלושים שנה, והחיים חזרו למסלולם הקודם. וכאן טמון לב הבעיה – כי החיים חזרו למסלולם, עד הסבב הבא.

תהליכי השיקום שבוצעו לאחר סבבי הלחימה הקודמים שבו ובנו את אותם חיים שהתקיימו לפני סבב הלחימה, באותו מסלול מוכר, ללא אופק פוליטי ממשי ובר-קיימא. הסוגיות בליבו של הסכסוך לא נפתרו, וכך האלימות וההרס שבו ואיתם הקריסה של החיים והחלומות של התושבים. השיקום הפך למנגנון נוסף לניהול הסכסוך ללא סוף אפשרי.

בזירה הפלסטינית בחרו הממשלות הישראליות באסטרטגיה של "ניהול הסכסוך", המושתתת על הרעיון של הרחקת סבבי המלחמה זה מזה, לא במניעתם. ממשלות ישראל בחרו להחזיק ולחזק את שלטונו של חמאס בעזה, על אף שקרא להשמדתה באמצעים אלימים, ולהחליש את הרשות הפלסטינית בגדה המערבית על אף שקזרה לקידום פתרון דיפלומטי, וכל זאת כדי להימנע מהצורך בקידום תהליך מדיני. וכך, סבבי הלחימה והשיקום אכן הגיעו. ב-2009 מבצע "עפרת יצוקה" הביא להרס אלפי יחידות דיור ותשתיות אזרחיות, ולאחריו התכנסה ועידת המדינות התורמות בקהיר שהתחייבו לגייס מיליארדים ולהשקיע אותם בשיקום עזה דרך מנגנוני האו"ם והרשות הפלסטינית. ב-2012 מבצע "עמוד ענן" סבב אלימות נוסף השאיר אחריו פגיעות והרס. ב-2014 מבצע "צוק איתן" השאיר אחריו הרס נרחב של שכונות מגורים, ונזקים אדירים לתשתיות המים והחשמל. לאחריו הקימו את "מנגנון שיקום עזה" בהובלת האו"ם, ישראל והרשות הפלסטינית, כדי לאפשר הכנסה של חומרים "דו-שימושיים" ולקדם שיקום של המגורים והתשתיות, ושוב התכנסו המדינות התורמות בקהיר כדי לנסות ולגייס את המשאבים הנדרשים לשיקום. ב-2021 מתרחש סבב אלימות נוסף, "שומר חומות", בו שוב שולם מחיר דמים ונהרסו עשרות מבני מגורים ומשרדים ונפגעו תשתיות. ישראל הסתייעה בוועדה הקטרית לשיקום עזה, אשר החלה לפעול בתמיכה ישראלית כמה שנים קודם לכן, כדי לשוב ולתמוך בפרויקטים של שיקום והפעלה של התשתיות ברצועה. ובין כל הסבבים האלימים הללו, האלימות "הרגילה" נמשכה – ירי רקטות לעבר הנגב המערבי, פיגועים, הפגנות על הגדר, הפצצות בתוך עזה, "צעדות השיבה", מבצעים קצרים נגד הג'יהאד האסלאמי, עפיפוני נפץ ותבערה לקיבוצי הדרום, ועוד ועוד. שקט וביטחון לא הושג, ומאמצי השיקום שהושקעו בעזה, ירדו לטמיון עם הסבב הבא.

לא רק בזירה הפלסטינית מאמצי השיקום והמשאבים שהושקעו ירדו לטמיון. כך קרה גם בזירה הלבנונית-ישראלית. לבנון שסבלה עשרות שנים ממלחמת אזרחים, נפגעה גם מעימותים חוזרים עם ישראל. עימותים אשר גם פגעו שוב ושוב בצפון מדינת ישראל, בביטחון, בשגרת החיים, בתשתיות. בשנת 2000, לאחר 18 שנים, יצאה ישראל מרצועת הביטחון בה החזיקה בדרום לבנון. היא עשתה זאת באופן חד-צדדי, וללא הסכם, כאשר תנאי היסוד של הסכסוך נשארו במקומם. חזבאללה נשאר הכוח הצבאי המרכזי, וכוח פוליטי שהחזיק בזכות וטו בלבנון. בשנת 2006, סבב אלימות נוסף פרץ – מלחמת לבנון השנייה. מלחמה שהשאירה הרס נרחב בצפון ישראל וברחבי לבנון. הנזק בלבנון נאמד במיליארדים, עשרות אלפי יחידות דיור שנהרסו, תחנות כוח, מפעלי תשתית, גשרים ואף נמל התעופה הבינלאומי. כמו בעזה, גם כאן הוקמו מנגנוני מימון ושיקום, בשיתוף מדינות המפרץ ומוסדות בינלאומיים, והחל תהליך של בנייה מחדש. כך גם ביישובי הצפון בישראל. וגם כאן, כפי שבעזה ניצל החמאס את תהליך השיקום לחיזוק שלטונו וכוחו, ניצל חזבאללה בלבנון את תהליך השיקום ובעזרת כספים איראניים הוביל בעצמו את שיקום לבנון, סיפק תמיכה לאזרחים וחיזק את כוחו הצבאי והפוליטי. וגם כאן, כעבור מספר שנים, ותוך המשכו של סכסוך אלים בעצימות נמוכה יותר, שבו לבנון וצפון ישראל למעגל ההרס, ועם הצטרפות חזבאללה למלחמה לאחר ה-7 באוקטובר 2023, כל שנבנה מ-2006, שוב ירד לטמיון, וההרס גדול אף יותר.

בעזה, בנגב המערבי, בקריית שמונה וקיבוצי הצפון, כמו גם בצור, בדמשק ובטייבה הוכח כי פרדיגמת השיקום שאומצה עד כה אינה בת-קיימא. החזרה של החיים למסלולם, למסלולם הקודם, אינה המתכון ליצירת מציאות בטוחה, לשגשוג, לצדק ולרווחה. כעת, נוכח ההרס הנרחב, יש הזדמנות לאמץ פרדיגמת שיקום אחרת – שיקום אסטרטגי בר-קיימא.

מהו שיקום-אסטרטגי בר-קיימא?

נקודת המוצא של שיקום-אסטרטגי בר-קיימא היא שמאמץ השיקום לאחר אסון מחזיק בפוטנציאל ליצירת מציאות בטוחה, משגשגת, בריאה ויציבה לאורך זמן, יותר מאשר תנאי המציאות שהובילו ליצירת האסון מלכתחילה. המאמץ ההומניטרי המיידי לאחר אסון ומאמץ השיקום שבא לאחריו הינם הזדמנות לשינוי תנאי המציאות הפיסית, החברתית, הכלכלית, הפוליטית והמוסדית, ויש לתכנן וליישם את המאמצים ההומניטריים ומאמצי השיקום, כך שינצלו עד תום את ההזדמנות הזו, ויקדמו את בניית המציאות הרצויה.

הפרדיגמה של שיקום אסטרטגי בר-קיימא מחייבת לאמץ את הגישה של לבנות קדימה טוב יותר – Building Forward Better (BFB). גישת השיקום המסורתית מתמקדת בהחזרת המצב לקדמותו תוך ביצוע שיפורים נקודתיים – חיזוק תשתיות, שדרוג שירותים חיוניים, ושיפור עמידות מוסדות המדינה למשברים עתידיים. לעומתה, הגישה של לבנות קדימה טוב יותר, רואה בשיקום הזדמנות למהפך עמוק – לא רק תיקון של מה שנהרס, אלא עיצוב מחדש של מערכות כלכליות, חברתיות ופוליטיות. בעוד גישת השיקום המסורתית עלולה לשכפל מחדש את תנאי היסוד השבריריים הקודמים ולהוות בסיס לאסון הבא, האתגר של גישת השיקום המבקשת לבנות קדימה וטוב יותר, מחייבת רפורמות עמוקות ברמה המקומית ושינוי פוליטי עמוק ברמה האזורית.

כמו כן, כדי לייצר לגיטימציה ולבסס שינוי מעמיק וארוך טווח עיצוב של מציאות חדשה חייב להיעשות תוך כבוד לעבר, חיבור למסורת, ושותפות עמוקה עם הקהילות המקומיות. שיקום מוצלח מחייב תכנון וביצוע מיידי, אולם הוא חייב להתבצע תוך הלימה וקידום חזון ארוך טווח לשיקום ופיתוח. תהליך מוצלח מחייב הבנה כי שיקום תשתיות אינו רק פעולה טכנית, אלא היא פעולה טכנית המעצבת מוסדות פוליטיים, בונה יכולות מקומיות, משפיעה על חלוקה ונגישות למשאבים, על יחסי הכוח, השייכות והאמון של האזרחים בקהילה הפוליטית שלהם, ועל יחסיהם עם האזור.

שיקום מוצלח אינו יכול להיות מוגבל רק לקהילה הנפגעת באופן מיידי. אסונות טבע אינם מוגבלים לאזור הפגיעה, והשלכות כמו זיהום, מחלות או הגירה משפיעים על האזור מסביב. מרחבי אסון שנגרמו מסכסוך אלים בין מדינות או חברות, בוודאי שאינם מוגבלים רק לאזור הפגוע. בהתאם לכך, מאמצי השיקום הפיסיים והמוסדיים באזור האסון, חייבים להתייחס גם לבניית מערכות יחסים מיטיבות עם הסביבה הפיסית והאנושית. במקרה של הרס בעקבות מלחמה ואלימות, יש הכרח לנצל את מאמצי השיקום לטובת קידום תהליכים מדיניים, ובניית מערכות יחסים מייטיבות בין הקהילה המשתקמת לחברות שסביבה. מאמצי השיקום יכולים וצריכים לתרום לבניית אמון, ליצור היכרות ולהניע מגעים מדיניים לניסוח הסכמים דיפלומטים.

שיקום אסטרטגי בר-קיימא מחייב למצוא איזון בין מעורבות עמוקה הכרחית של כוחות אזוריים ומוסדות בינלאומיים, ולעיתים אפילו לקיחת אחריות זמנית על הובלת תהליכי השיקום, לבין ההכרח בבעלות מקומית. כבר מראשית הפעולה יש לוודא שהקול המקומי נשמע, בוודאי בניסוח החזון ארוך הטווח, אך גם בתכנון דרכי הפעולה ויישום הצעדים הראשונים, עת ייתכן שהקול המקומי חלש וממוקד בהישרדות, והקהילה הבינלאומית חייבת להיכנס בנעליו. ככל שהמצב מתייצב וניתן מענה לתנאי החיים הבסיסיים והיכולות של הקהילה המקומית מתחזקות, כך יש להעביר לידיה את הבעלות על ניהול התהליך. מדובר בתהליך הדרגתי אל עבר תמונת עתיד מוסכמת מראש.

הפרדיגמה של שיקום אסטרטגי בר-קיימא צומחת מתוך התפיסה העקרונית של קיימות מדינית-אקלימית. תפיסה הקוראת ליישום הפעולות בהווה מתוך מחוייבות לקידום ולהגשמת תמונת עתיד רצויה, לקידום שוויון בתוך קהילות ובין חברות, להתחשבות בסביבה ובאינטראקציה עמה בתכנון החיים האנושיים, ולשמירה וניצול המגוון הקיים במשאבים הפיסיים והאנושיים לבנייה של אותה תמונת עתיד רצויה.

פרויקט השיקום האסטרטגי של מיתווים

טבח השבעה באוקטובר והמלחמות שבאו בעקבותיו בעזה, בגדה המערבית, בלבנון, בסוריה, באיראן ובמפרץ, חייבו את מכון מיתווים להתאים את תכנית העבודה שלו. עם פתיחת המלחמה בעזה הקים המכון צוות מומחים שהתמקד בתרגום המשבר הגדול לכדי שינוי מדיני ארוך טווח, הציג את חזון שתי המדינות כתמונת העתיד הרצויה, ואת מפת הדרכים כיצד להגיע מהמלחמה המתמשכת אל השלום הנכסף. עבודת הצוות הוצגה ב"יוזמה הישראלית" שפורסמה כבר בינואר 2024, והציעה מתווה ברור וישים לבניית מציאות ביטחונית חדשה.

עם התארכות המלחמה וחשיפת המשבר ההומניטרי בעזה, הוביל המכון להקמתו של צוות מומחים הומניטרי אשר הפך ברבות הימים לפורום ההומניטרי הישראלי המובל על ידי ארגון סיד-ישראל, בשותפות עם מומחים וארגונים רבים נוספים. העבודה של הצוות ההומניטרי צמחה מתוך פרויקט הקיימות המדינית-אקלימית של המכון, ולכן אמצה את אותן הנחות מוצא תיאורטיות המחברות את המעשה ההומניטרי עם המעשה המדיני, והציגה את הרעיון של אסטרטגיה הומניטרית.

לקראת ההכרזות על הפסקות אש בעזה, לבנון ואיראן, עבר המכון להתמקד במאמץ העיקרי שיבוא אחרי המלחמה – מלאכת השיקום. שוב, הקים המכון צוות מומחים שריכז עבודה מאומצת המתמקדת בשיקום אסטרטגי בר-קיימא. במסגרת הפרויקט נערכו מחקרים רבים, בוצעו סקרים, התקיימה למידה ממקומות אחרים בעולם, נערך סיור לימודי בקוסובו, כונסו דיוני מומחים מהארץ והעולם, פורסמו ניירות עמדה ומדיניות וקודמו רעיונות מעשיים בדיאלוג עם מקבלי החלטות ואנשי מקצוע מישראל, האזור והקהילה הבינלאומית.

אוגדן זה מציג חלק נכבד מהתוצרים שנכתבו במסגרת פרוייקט השיקום האסטרטגי של מיתווים. החלק הראשון מציג מספר מאמרים תיאורטיים המניחים את הבסיס התפיסתי לעבודה שבאה לידי ביטוי במאמרים האמפיריים יותר בחלק השני.

פיתוח התפיסה התיאורטית של שיקום אסטרטגי בר-קיימא

במהלך המלחמה, עוד בטרם הוכרזה הפסקת אש, ובטרם ניתן היה להתחיל בעבודת השיקום, כבר הוברר הצורך המיידי במתן מענה הומניטרי לאוכלוסייה הסובלת. במסגרת המחוייבות התיאורטית והמעשית שלנו, עשינו מאמץ לקשור את המעשה ההומניטרי לקידום המהלכים המדיניים הנחוצים ליצירת מציאות שונה. תפיסה זו הוצגה על ידי נועה שוסטרמן־דביר בנייר שפיתח את הרעיון של אסטרטגיה הומניטרית במלחמת ישראל-חמאס. לוי טוען כי המענה ההומניטרי אינו רק סוגיה מוסרית או לוגיסטית-תגובתית, אלא נדבך אסטרטגי ומדיני ראשון במעלה, המשפיע ישירות על ביטחונה ארוך הטווח של מדינת ישראל, על הלגיטימציה הבינלאומית שלה ועל עיצוב תנאי היסוד של "היום שאחרי" המלחמה. בנייר המדיניות מוצג הפרדוקס המובנה בסיוע ההומניטרי, כאשר על הגורם המסייע לתכנן את אסטרטגיית היציאה והשיקום כבר בשלב החירום האקוטי, במטרה לבסס תשתיות מקומיות עצמאיות שיביאו, בסופו של דבר, להפסקת התלות בסיוע החיצוני. לוי מציע מנגנון דו-שכבתי המשלב בין דרג מדיני-אסטרטגי ר-לאומי לבין דרג אופרטיבי-ביצועי בשטח, ומדגיש כי תכנון מושכל של תשתיות הסיוע יכול לשמש כגשר מדיני, לבניית אמון בסיסי ולצמצום הפוטנציאל לקונפליקטים עתידיים.

שיקום אסטרטגי בר-קיימא מחייב שינוי מדרגה ראשונה בעיצוב החיים האנושיים והקשר לסביבה. הצורך והיכולת לשנות דפוסי חיים קודמים הינו חיוני, ולכן שאלת האופן בו ניתן לקדם שינוי זה היא קריטית. נתי מרום, מתמקד בתפיסה התיאורטית של "מעברים לקיימות" ומבקש להחיל אותה על תהליכי שיקום. שאלת "המעבר לקיימות" מורכבת מאד, ובוחנת כיצד מערכת שלמה, כלכלית, חברתית, סביבתית עוברת שינוי מהותי, ומה מניע שינוי כזה לאורך זמן. מרום מציע להסתכל על שלוש רמות של שינוי: הנישה, המשטר והנוף. המשטר (regime) הוא מערכת החוקים, הכתובים והלא-כתובים, הוא הממשל, ארגון המוסדות ומערכות היחסים, והוא אופן ניהול התשתיות והכסף. הנוף (landscape) הוא העולם הערכי, האמוני, התפיסתי המכתיב את אופיים של המשטרים והמטרות שהם מציבים לעצמם. בהתאם לכך, נוף של מלחמה, מביא להקצנה בדעת הציבור ולתהליכי רדיקליזציה ודה-הומניזציה של הצד השני, ואילו נוף של הסדר מדיני מחזק תמיכה בכוחות מתונים בשני הצדדים, מוקיע מעשי אלימות וטרור, ומעודד כל צד להשקיע בתהליך השיקום. לצד המשטר והנוף, קיימת רמת הנישה (niche). הנישות הן מרחבים בהם מתקיים דבר מה החורג מהנוף, ובהן מתקיימת חדשנות טכנולוגית או רעיונית. תחת תנאים מסוימים (של דחיפה, או השפעה גדולה) הנישה יכולה לזלוג ולהשפיע על המשטר ועל הנוף. הנישה היא מרחב היצירה המקדם את השינוי המערכתי. מרום מדגיש כי כחלק מהמעבר לקיימות יש "לפרק" את המערכת הישנה, לטובת המעבר, ולשלב בין העלמה מיידית ונחוצה של מוסדות או ארגון לבין הרס והיעלמות הדרגתית של מבנים ישנים אחרים. גם תהליך הפירוק צריך להתבצע בהתאמה לבנייה מחדש. מרום מדגיש את החשיבות שבהבנת הנקסוס – מערכת הקשרים האופקית והאנכית בין כלל המערכות – כדי לקדם שיקום אסטרטגי בר-קיימא ולבצע את המעבר ממערכת מסורתית ולא-יציבה למערכת בת-קיימא. מרום משתמש במציאות ברצועת עזה כדוגמה לטענות התיאורטיות שלו, ומציג את הפוטנציאל החיובי שיש באימוץ התפיסות התיאורטיות הללו לקידום המעשי של השיקום של עזה.

שיקום אחרי אסונות אינו מוגבל להקשר הישראלי-פלסטיני, ולמידת שיעורים ממקומות אחרים היא נכס שאין לוותר עליו. לקחים תיאורטיים ומעשיים מן העולם מנותחים בהרחבה בניירו של ליאל מגן "שיקום בר-קיימא: שיעורים מהעולם למרחב עזה". ליאל בוחן חמישה מקרי בוחן היסטוריים – בוסניה, קוסובו, כווית, סרי לנקה ותוכנית מארשל – כדי לחלץ מהם עקרונות מנחים יישומיים למציאות המשבר ברצועת עזה ובמזרח התיכון. מתוך מקרים אלו הוא מזקק שיעורים קריטיים: מבוסניה נלמדת החשיבות של מנגנון משפטי ובינלאומי מוסדר להבטחת חזרת עקורים והשבת רכוש; מקוסובו עולה תפקידו של ממשל בינלאומי זמני כשלב מעבר הדרגתי למשילות עצמאית; מכווית נלמדת הנחיצות של מסגרת כלכלית וארגונית ייעודית לשיקום אקולוגי וסביבתי; מסרי לנקה מוכחת תרומתו של שיקום מונחה-קהילה המשתף את החברה האזרחית; ומתוכנית מארשל נלמדת ההזדמנות שבמינוף השיקום לטובת אינטגרציה כלכלית והסכמים אזוריים רחבים. הנייר מציב תמרור אזהרה מפני גישת השיקום המסורתית (BBB) השואפת רק לשחזר את המצב השברירי שקדם למלחמה, וממליץ לאמץ את גישת ה"בנייה קדימה וטוב יותר" (BFB) תוך הדגשה כי שיקום אסטרטגי אינו פעולה טכנית-תשתיתית גרידא אלא מנוף עמוק לשינוי פוליטי, חברתי ומדיני.

היבטים של שיקום אסטרטגי בר-קיימא ברצועת עזה

על בסיס התפיסה התיאורטית והמרכיבים השונים שלה כפי שהוצגו למעלה, דן צוות המומחים בהיבטים שונים של מלאכת השיקום האסטרטגי הנדרשת בעזה, ונכתבו מחקרים עצמאיים סביב נושאים ספציפיים. התובנות סביב מספר מרכיבים הוצגו בסדרה של ניירות שנולדו מתוך דיוני הצוות והמחקרים השונים.

נועה שוסטרמן־דביר מיקדה את הדיון בשאלת המשילות הפלסטינית. הנייר טוען כי היקפו החריג של תהליך השיקום מעניק לגוף שיוביל אותו כוח פוליטי, כלכלי ומוסדי משמעותי, ולכן אופן ניהול השיקום עשוי לקבוע לא רק כיצד תיראה עזה אלא גם איזה סדר פוליטי פלסטיני יצמח ממנה. במרכז הניתוח שלה ובהתאם לתהליך המדיני שהוביל ממשל טראמפ, עומדת הוועדה הטכנוקרטית בעזה (NCAG), האמורה לבסס משילות חלופית לחמאס ובטווח הארוך לאפשר חיבור מחודש בין עזה לרשות הפלסטינית ולגדה המערבית. שוסטרמן־דביר מצביעה על המלכוד שבו מצויה הרשות הפלסטינית: הצלחה של הוועדה במנותק ממנה עלולה להוכיח לכאורה את חוסר הרלוונטיות של הרשות, אך כישלונה של הוועדה ימנע גם את האפשרות להעביר בעתיד את האחריות לרשות משופרת. לצד זאת, היא מנתחת את הסיכון שחמאס יאמץ "מודל חזבאללה", יוותר לכאורה על חלק מסממני השלטון אך ישמר כוח צבאי והשפעה עמוקה בתוך המוסדות והחברה. על בסיס ניתוח זה מציע הנייר להשתמש בכלי השיקום עצמם כדי לייצר מרכזי כוח חלופיים: לחזק מנגנוני ייצוג וממשל מקומיים, להעניק לוועדה סמכויות ומשאבים ממשיים, ליצור מנגנון פיננסי עצמאי לשיקום, להסדיר הכנסת חומרים וציוד הדרושים לבנייה ולפעול במקביל להחלשת כוחו הכלכלי והמוסדי של חמאס. השיקום, לפי תפיסה זו, אינו תהליך המתרחש לאחר פתרון השאלה הפוליטית, אלא אחד הכלים המרכזיים שבאמצעותם ניתן לעצב אותה.

ליאל מגן מבקש להדגיש את חשיבות הבעלות המקומית, והצבתם של תושבי עזה לא כמושאי השיקום אלא כסוכנים המרכזיים בעיצובו. נקודת המוצא התיאורטית של הנייר היא ששיקום המונע מבחוץ, גם כאשר הוא מתוכנן היטב וממומן בנדיבות, עלול לשחזר את אותם יחסי תלות, אי־שוויון וחוסר לגיטימציה שאפיינו את המציאות שקדמה להרס. על בסיס ניסיון השוואתי ותובנות של אנשי מקצוע מהשטח, מגן מבחין בין שלושה מודלים אפשריים: שיקום ריכוזי מלמעלה למטה הנשלט בידי שחקנים בינלאומיים; מודל טכנוקרטי היברידי שבו קיימת משילות מסודרת אך השתתפות הציבור מוגבלת; ומודל שלישי המבוסס על זכויות, כבוד ובעלות קהילתית. הנייר מציע להעדיף את האפשרות השלישית ולבנות את השיקום מן השכונה כלפי מעלה: לחזק ממשל מוניציפלי, לייצר מנגנוני תכנון והשתתפות של הקהילות, להבטיח את זכויותיהם של עקורים בדיור, בקרקע וברכוש, ולשלב באופן מכוון צעירים, נשים וקבוצות מודרות. אפילו מחנות ומרחבי מעבר, לפי תפיסה זו, אינם צריכים לשמש רק כפתרון זמני לדיור אלא כפלטפורמות ראשוניות לשיקום חיים קהילתיים, שירותים וממשל. מכאן עולה טענה רחבה יותר: שיקום פיזי שאינו בונה מחדש גם את רשתות האמון, המסגרות החברתיות, הזכויות והמוסדות המקומיים אינו יכול להיות בר-קיימא. הצלחת השיקום תלויה אפוא לא רק במה שייבנה בעזה, אלא בשאלה מי יקבל את הזכות והיכולת לעצב את מה שנבנה.

ארנון חורי־יפין בוחן את תהליך השיקום מנקודת המבט של האינטרס הישראלי ומציג אותו כדילמה אסטרטגית: אותם משאבים שיכולים לייצר יציבות, לחזק כוחות פלסטיניים מתונים ולשפר את שילובה של ישראל במערכת האזורית, יכולים גם להיות מנוצלים בידי חמאס להתעצמות מחודשת. מכאן נגזרת הטענה המרכזית של הנייר כי מדיניות ישראל אינה צריכה לבחור בין חסימת השיקום לבין מתן אפשרות לשיקום בלתי-מוגבל, אלא לפתח ארגז כלים דיפרנציאלי המשלב בין ניטור, מנופי לחץ ושותפות. בשלבים הראשונים, ובעיקר בסקטורים עתירי חומרי גלם כמו בנייה ותשתיות, נדרש פיקוח הדוק שימנע הסטת משאבים להתעצמות חמאס; בסקטורים שבהם הסיכון הביטחוני נמוך יותר והערך החברתי גבוה, כגון בריאות, חינוך וחברה אזרחית, יש לתת משקל רב יותר לשותפות ישראלית-פלסטינית ובינלאומית. הנייר מציע כי ישראל תשמש גם כ"מאפשרת" של השיקום, באמצעות פיתוח עורף לוגיסטי, מעברים ותשתיות שיאפשרו את היקפי הבנייה הנדרשים. בטווח הארוך, ככל שמתגבשים מוסדות פלסטיניים מתונים ונבנה אמון, יש להפחית בהדרגה את מרכזיות הפיקוח ולעבור לעידוד מוסדות מדינתיים, אוטונומיה כלכלית וחיבור תשתיתי ומדיני בין עזה, הגדה המערבית והאזור. בכך מציג חורי־יפין את השיקום לא רק כסיכון שיש לנהל, אלא כהזדמנות ישראלית לעבור ממדיניות של מניעת איומים למדיניות התורמת לבניית סדר יציב יותר.

סוהיל דיאב התמקד בשחקן משמעותי נוסף לצד מדינת ישראל, המוסדות הפלסטיניים והארגונים הבינלאומיים, והציג את החברה האזרחית כשחקן חיוני במרחב שבין המדינה, הקהילה המקומית, המגזר העסקי והמערכת הבינלאומית. נקודת המוצא של הנייר هي ששיקום עזה מחייב אמנם הכרעות מדיניות, משאבים והשקעות גדולות, אך המערכות הפורמליות לבדן אינן מסוגלות לתת מענה לכל צורכי השיקום. החברה האזרחית יכולה למלא פערים שהמערכת המדינית אינה נותנת להם מענה בשל אילוצים פוליטיים, ושכוחות השוק אינם נותנים להם מענה כאשר אין בהם כדאיות כלכלית מיידית. דיאב מעגן טענה זו בניסיון שנצבר במהלך המלחמה: ארגוני חברה אזרחית ישראליים פעלו לעיצוב השיח הציבורי סביב הסיוע ההומניטרי והחזרת החטופים, פיתחו ידע ומדיניות, סייעו לארגונים בינלאומיים ופעלו במישורים ציבוריים ומשפטיים; במקביל, ארגונים פלסטיניים בעזה ובגדה הפעילו מערכי סיוע, גייסו משאבים, עבדו עם ארגונים בינלאומיים וחיברו בין הקהילות המקומיות למערכת הסיוע העולמית. מכאן מציע הנייר ארבעה תפקידים מרכזיים לחברה האזרחית בתקופת השיקום: מתן מענה ישיר, פיתוח ידע מקצועי, עיצוב השיח הציבורי ויצירת חיבורים בין ממשלות, מוסדות בינלאומיים, מגזר עסקי וקהילות מקומיות. לצד זאת, דיאב מדגיש כי פעילות זו צריכה לשמור על הקול והבעלות של תושבי עזה, וכי שיתוף פעולה בין ארגוני חברה אזרחית ישראליים ופלסטיניים יכול לשמש לא רק כלי ביצועי לשיקום, אלא גם מרחב לבניית אמון ולקידום התהליך המדיני שבתוכו השיקום צריך להתקיים.

חאפז גאנם וליאל מגן מפנים את המבט לשאלת המימון של השיקום, ומדגישים בכך את ההכרח להתייחס לא רק לשחקנים שונים המעורבים בשיקום, אלא גם למוסדות ותהליכים שיש לעצב. שאלת המימון של השיקום אינה מסתכמת בשאלה כמה כסף יגויס, אלא כיצד הכסף יגויס, ינוהל ויחולק, ואיזה סדר פוליטי וכלכלי הוא יסייע לבנות. בניירם על מימון שיקום עזה, גאנם ומגן מציגים את המימון עצמו ככלי המעצב יחסי כוח, מוסדות, סדרי עדיפויות והזדמנויות כלכליות. מניסיון סבבי השיקום הקודמים בעזה הם מראים כי גם התחייבויות כספיות משמעותיות מתקשות להתממש לכדי התאוששות בת-קיימא כאשר הן פועלות במציאות של מגבלות תנועה, פיצול פוליטי, חולשה מוסדית ותלות מתמשכת בסיוע חיצוני. לפיכך, המחברים מציעים ארכיטקטורה פיננסית המבקשת לעבור ממימון של תלות למימון של יכולת מקומית: כספי ציבור ומענקים יופנו בעיקר לשירותים ותשתיות חיוניים, לצד כלים לגיוס השקעות פרטיות אחראיות, תמיכה בעסקים קטנים ובינוניים, תעסוקת צעירים, מנגנוני עבודה תמורת שכר ופיתוח מסדרונות סחר והסדרים כלכליים שיחברו את עזה לגדה המערבית ולאזור. במקביל, הם מדגישים כי שקיפות, אחריותיות, השתתפות מקומית ומוסדות בעלי לגיטימציה אינם רק תנאים לניהול תקין של הכסף, אלא תנאי מוקדם לנכונותם של תורמים ומשקיעים להתחייב לשיקום ארוך טווח. הטענה המרכזית של הנייר היא כי ללא אופק פוליטי ברור, הקלה על תנועה וסחר ומערכת מוסדית מתפקדת, שום מודל פיננסי, מתקדם ככל שיהיה, לא יוכל להפוך את השיקום לתהליך בר-קיימא.

הדיון במימון השיקום אינו יכול להסתיים בארכיטקטורה הפיננסית של תהליך הבנייה מחדש. כדי שההשקעות האדירות הצפויות בעזה יהפכו למנוע של יציבות ולא לסבב נוסף של תלות והרס, יש לבנות סביבן מערכת כלכלית ופוליטית רחבה יותר. סדרת מחקריו של יצחק גל מספקת נדבך משלים זה, ולכן נכון לראותה כחלק מפרויקט השיקום האסטרטגי. כבר בנייר שפורסם בנובמבר 2023 הציע גל לחבר בין "שיקום מהיר" לבין "זינוק כלכלי" ארוך טווח, המבוסס על חיבור מחדש של עזה לגדה המערבית, המשך הקשרים הכלכליים עם ישראל, השקעות ממדינות המפרץ והשתלבות בפרויקטים אזוריים גדולים. הטענה היא ששיקום פיזי ללא בסיס כלכלי עצמאי ומתפתח יחזיר את עזה למציאות השברירית שקדמה למלחמה. מחקרו על הכלכלה הפלסטינית מרחיב תפיסה זו לרמה הפלסטינית כולה: ייצוב הרשות הפלסטינית, פתרון המשבר הפיסקאלי, חיזוק מערכת הבנקאות, חידוש הסחר והעבודה והעמקת החיבור הכלכלי בין עזה לגדה הם תנאים ליצירת מוסדות המסוגלים לשאת את תהליך השיקום לאורך זמן. גל מציע במפורש למנף את הבנייה מחדש של עזה להזנקת הכלכלה הפלסטינית ולחיבורה לכלכלה האזורית, לרבות באמצעות אזורי תעשייה וסחר, הסדרי סחר עם מדינות האזור והשתלבות בפרויקטים של חיבוריות אזורית. במקביל, ניירו של גל העוסק ב "ייבוש" מקורות הכוח הכלכליים של חמאס מחדד כי לא די להזרים משאבים חדשים: יש גם לעצב מי שולט בהם. העברת השליטה בסיוע, במיסוי ובשירות הציבורי לממשל פלסטיני חלופי, לצד חסימת מקורות ההכנסה של חמאס, נועדה להבטיח שכספי השיקום יחזקו מוסדות מתונים ולא ישמשו לבנייה מחדש של כוחו הצבאי והפוליטי של הארגון. לבסוף, מחקרו הבוחן את ההזדמנות הקיימת בפרוייקט ה-IMEC, ממקם את השיקום בתוך חזון רחב עוד יותר של חיבוריות אזורית. בהתאם לכך, רשתות תחבורה, סחר, אנרגיה ותקשורת יכולות להפוך את השיקום ממאמץ מקומי למרכיב בארכיטקטורה כלכלית אזורית חדשה, שבה יציבות פלסטינית, התקדמות מדינית ושילובה של ישראל באזור מחזקים זה את זה. יחד, הניירות הללו מבהירים כי שיקום אסטרטגי אינו מסתכם בבניית בתים ותשתיות ובגיוס הכסף הנדרש לכך; הוא מחייב גם לעצב מחדש את התמריצים הכלכליים, מוסדות השלטון, הקשרים בין עזה לגדה והחיבור של הכלכלה הפלסטינית למרחב האזורי, כך שהשיקום עצמו יניח את היסודות ליציבות, שגשוג וביטחון ארוכי טווח.

עדי מגר בוחנת את אחד האתגרים הפיזיים המרכזיים של השיקום - עשרות מיליוני טונות של פסולת בניין שנוצרו בעקבות ההרס - ומציעה להפוך את הפסולת מאסון סביבתי למשאב מרכזי בתהליך הבנייה מחדש. מחקרה מבוסס על מיפוי גיאו-מרחבי של היקפי ההרס והרכב הפסולת, ולצדו למידה השוואתית ותכנון ארוך טווח המבוסס על עקרונות הכלכלה המעגלית. מגר מציעה תהליך מדורג של מיון, מיחזור ושימוש חוזר בחומרי בנייה, שעשוי לצמצם את התלות בייבוא חומרי גלם, לייצר תעסוקה מקומית ולתמוך ביצירת תעשייה מקומית חדשה. מעבר להיבט הסביבתי והכלכלי, הנייר מציג את ניהול הפסולת גם כפלטפורמה לדיפלומטיה סביבתית: מנגנוני תיאום, פיקוח ושקיפות משותפים יכולים לתת מענה לצרכים ביטחוניים ובמקביל לייצר שיתוף פעולה ואמון בין ישראל, הפלסטינים, מדינות האזור והקהילה הבינלאומית.

דורית ניצן מציעה לראות בקריסתה של מערכת הבריאות בעזה לא רק אסון המחייב שיקום, אלא גם חלון הזדמנויות נדיר לבנות מערכת בריאות טובה, שוויונית ועמידה יותר מזו שפעלה לפני המלחמה. המסגרת שהיא מציעה ב נייר המדיניות שלה נשענת על שלוש תפיסות משלימות: מודל אבני הבניין של מערכות הבריאות של ארגון הבריאות העולמי, תפיסת ה-Humanitarian Development Peace Nexus המחברת בין סיוע חירום, פיתוח ארוך טווח ובניית שלום, וגישת Health for Peace הרואה בשיתוף פעולה בריאותי גשר אפשרי בין חברות המצויות בסכסוך. ניצן מעגנת את המלצותיה בלמידה השוואתית ממקרי שיקום מוצלחים וכושלים: מקוסובו היא מציגה את היתרון שבמעבר ממערכת מוכוונת בתי חולים למערכת המבוססת על רפואת משפחה ורפואה ראשונית, לצד הכשרת דור חדש של רופאים ומנהלי מערכת; מרואנדה היא מאמצת את השילוב בין עובדי בריאות קהילתיים, ביטוח בריאות רחב ומימון מבוסס ביצועים, שאפשרו להגיע כמעט לכיסוי אוניברסלי; מתוכנית מרשל בגרמניה וביפן עולה החשיבות של מימון רחב היקף המשולב בבעלות מקומית ובתכנון ארוך טווח; ומבוסניה נלמדת האזהרה מפני מערכת מפוצלת מבחינה פוליטית ומוסדית, שבה ריבוי מוקדי סמכות והיעדר הנהגה מאוחדת פגעו בשיקום לאורך שנים. מתוך שיעורים אלה מציעה ניצן לא לשחזר את מערכת הבריאות הישנה, אלא לבנות מערכת פלסטינית מאוחדת ומקצועית, הנשענת על רפואה ראשונית וקהילתית, כיסוי בריאותי רחב, ממשל מקצועי ורציפות טיפולית. היא ממליצה להקים רשות בריאות מקצועית אחת לעזה, בעלת אוטונומיה תפעולית אך מחוברת למערכת הבריאות הפלסטינית; להשקיע בהכשרה מחדש ובהרחבה של כוח האדם המקומי באמצעות התמחויות, תוכניות הכשרה ושיתופי פעולה עם מוסדות רפואיים באזור ובעולם; להפעיל עובדי בריאות קהילתיים ולהרחיב יכולות בתחום בריאות הנפש, השיקום והרפואה המונעת; ולבנות מחדש את התשתיות כך שיכללו מרפאות קהילתיות, מרכזים רב-שימושיים, מערכות אנרגיה סולארית ומים מקומיות ופתרונות שאינם תלויים לחלוטין ברשת מרכזית. לצד זאת היא מדגישה את הצורך בהקמת מערכת מידע רפואית דיגיטלית ורציפה, ברפואה מרחוק ובמערכי ניטור אפידמיולוגיים המתחברים למערכות אזוריות ובינלאומיות.

הנייר של ניצן מרחיב את מושג הבריאות אל מעבר למערכת הרפואית עצמה. קריסת מערכות המים והביוב, פסולת מזוהמת, מחסור במזון והתפשטות מחלות מוצגים כחלק מאותה מערכת אחת, בהתאם לתפיסת "בריאות אחת" (One Health), ולכן שיקום הבריאות מחייב גם שיקום סביבתי, ביטחון תזונתי ושיתוף פעולה חוצה-גבולות. מכאן נגזרת גם מסקנה מדינית: בריאות הציבור בעזה, בגדה המערבית ובישראל אינה ניתנת להפרדה מלאה. מחלות, זיהום ומפגעי מים אינם נעצרים בגבול, ולכן שיתוף פעולה מקצועי, מערכות התרעה משותפות וחידוש הקשרים בין מערכות הבריאות אינם רק מחווה הומניטרית אלא אינטרס ביטחוני ובריאותי משותף. בכך הנייר מדגים באופן מובהק את עקרון ה-Building Forward Better, השיקום אינו אמור להחזיר את עזה למערכת הבריאות השברירית שהתקיימה ערב המלחמה, אלא להשתמש במשבר כדי לבנות מערכת מקומית, עצמאית יותר, שוויונית, עמידה ומשולבת במרחב האזורי.

באופן דומה, נידאל ג'יוסי מבקש לראות בשיקום מערכת החינוך בעזה הרבה מעבר לפתיחה מחודשת של בתי ספר. נקודת המוצא של מחקרו היא כי החינוך הוא אחת התשתיות המוסדיות והחברתיות החשובות ביותר של השיקום: המקום שבו מתעצבים הון אנושי, שייכות, אמון, הזדמנויות כלכליות והיחסים בין האזרח למדינה. המחקר נשען על נתוני משרד החינוך הפלסטיני ועל סדרת התייעצויות עם יותר משלושים אנשי חינוך, מנהלים, אנשי אקדמיה ונציגי המגזר הפרטי מתוך עזה, ומציג תמונה שבה החזרה ללמידה אמנם התרחשה מהר מהצפוי, אך איכותה נותרה נמוכה מאוד: שנת הלימודים התקצרה באופן דרמטי, יותר ממחצית מכיתות הלימוד פועלות באוהלים, ורק שמונה מתוך 309 מבני בתי הספר של משרד החינוך שבו לפעול עד ספטמבר 2026. המסר המרכזי הוא שהלחץ לפתוח במהירות בתי ספר עלול לשחזר את חולשותיה של המערכת הישנה, ולכן יש לנצל את השיקום כדי לבנות מערכת פלסטינית מאוחדת, מקצועית ושוויונית יותר. בהתאם לכך, הנייר מציע תוכנית תלת-שלבית: תחילה להבטיח לכל ילד מקום לימודים מוכר ולכל מורה שכר, ליצור רישום אחוד של תלמידים ומורים ולהחזיר בהדרגה את מקצועות הלימוד שנפגעו; בהמשך לעבור ממבנים זמניים לבתי ספר קבועים, לצמצם את פערי הלמידה ולשקם שירותי ייעוץ, חינוך מיוחד והכשרה מקצועית; ובשלב השלישי להשיב את עזה למערכת חינוך פלסטינית לאומית אחת, המחוברת למשרד החינוך ברמאללה ולמערכת ההשכלה הגבוהה. הוא מדגיש במיוחד את הצורך בסמכות חינוכית אחת תחת הוועדה הטכנוקרטית, בערוץ מימון מפוקח אחד, בתשלום שכר ראוי למורים לפני השקעה בהכשרתם, ובהכללת החינוך המקצועי והאקדמי כבר מראשית השיקום, משום שהם שיכשירו חלק גדול מכוח האדם הנדרש לבנייה מחדש של עזה. בתי הספר עצמם מוצגים גם כמרכזים קהילתיים שיכולים לספק מזון, בדיקות בריאות ותמיכה פסיכו־סוציאלית לילדים. בה בעת, ג'יוסי ממקם את החינוך בתוך התהליך המדיני: הצלחתה של הוועדה הטכנוקרטית תיבחן במידה רבה ביכולתה לספק שירותים מוחשיים לאוכלוסייה, בעוד שמערכת חינוך מפוצלת בין עזה לגדה, או דור שלם שנותר ללא השכלה משמעותית, עלולים להעמיק את הקרע ולהניח את התשתית לסכסוך הבא. לכן, גם כאן, השיקום אינו רק החזרת שירות שנפגע, אלא הזדמנות לבנות מחדש מוסדות, יכולות ואמון באופן שיחזק את המשילות הפלסטינית ויתרום ליציבות ולשלום ארוכי טווח.

שתי המערכות הללו, מערכת הבריאות ומערכת החינוך, הן בעלות השפעה מכרעת על תהליך השיקום ויש בהן היבטי שיקום פיזי ונפשי, הם קריטים לטיפול באוכלוסייה, היבטי תעסוקה והם קשורים בבניית מוסדות מדינה מתפקדים ובביסוס סמכויות של ממשל פלסטיני אשר יחליף את חמאס. שתיהן אינן רק "מספקות שירותי", אלא מהוות את עמוד השדרה המוסדי, החברתי והכלכלי של כל חברה מתפקדת.

כפי שניתן לראות מהמחקרים שכבר פורסמו, הבחירה לאמץ ולפעול במסגרת הפרדיגמה של שיקום אסטרטגי בר-קיימא היא גם הכרעה פוליטית-מדינית קריטית, והיא זו שיכולה לספק את תביעותיהם המוצדקות של תושבי האזור לביטחון, רווחה, שגשוג ותקווה. הפרדיגמה מציעה תפיסה תיאורטית מושכת, אך גם תרגום מעשי וקונקרטי מאוד כיצד להתמודד עם האתגרים המורכבים והקשים העומדים בפני התושבים והמדינאים ברגע היסטורי זה. פרוייקט השיקום האסטרטגי בר-הקיימא של מיתווים טרם הגיע לסיומו. המכון ממשיך לקדם מחקר ולמידה, לפתח ידע והמלצות קונקרטיות בתחומים ספציפיים, ואף לבחון את המסגרת התיאורטית הזו בזירות נוספות כמו בזירה הישראלית-לבנונית, ישראלית-סורית וישראלית-ירדנית. נוכח ההרס העמוק והכאב האנושי הקשה מנשוא, מכון מיתווים נותר מחוייב לפיתוח ודחיפה של שיקום אסטרטגי בר-קיימא בהיבט האזורי והכולל שלו. החלופה הגורסת שניתן לתת להזדמנות לחלוף, ולשוב אל שגרת החיים הקודמת שהביאה אותנו אל ממדי ההרס הללו, היא חלופה שאנו מסרבים לקבל. יש לאמץ ולפעול במסגרת השיקום האסטרטגי בר-קיימא, על מנת לבנות מחדש תשתיות פיסיות וחברתיות, לספק ביטחון לפרטים ולקהילות, ולייצר מציאות של שלום ארוך טווח.